פרק יד
ויהי דויד וזקני ישראל ושרי האלפים וגו' (דברי הימים א טו כה), ויביאו את ארון האלהים וגו', ויכל דויד מהעלות העלה וגו', ויחלק לכל איש ישראל וגו', ויתן לפני ארון ה' מן הלוים משרתים וגו', ביום ההוא אז נתן דויד בראש וגו' (שם טז), בשחר היו אומרים הודו לה' קראו בשמו וגו' (שם טז ח), עד אל תגעו במשיחי וגו' (שם טז כב), ובין הערבים היו אומרים שירו לה' כל הארץ וגו' (שם טז כג), עד (ואמר) [ויאמרו] כל העם אמן והלל לה' (שם טז לו), וכך היו אומרים כל ארבעים ושלש שנה לפני הארון, עד שהביאו שלמה לבית העולמים. בברוח דוד מפני אבשלום בנו, היה אביתר עומד, עד שעלה במעלה הזיתים, ושאל באורים ותומים, ונסתלק אביתר מן הכהונה גדולה, ונכנס צדוק תחתיו, והחזירו את הארון למקומו, אבל אהל מועד שעשה משה במדבר ומזבח הנחשת שעשה בצלאל ומנורה ושלחן ואש שירדה בימי משה, היו בבמה בגבעון, ואת צדוק הכהן ואחיו הכהנים לפני משכן ה' בבמה אשר בגבעון וגו', ועמהם הימן וגו' (שם), וכך היו עושין כל חמשים שנה בגבעון עד שבאו לבית העולמים. ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום וגו', כי נדר נדר עבדך וגו' (שמואל ב ט״ו:ז׳), היא שנת שלשים ושבע למלכות דוד. רבי נהוראי אומר משום רבי יהושע מקץ ארבעים שנה לקץ ששאלו ישראל את המלוכה, היא שנה עשירית לשמואל הרואה, מיכן אתה מחשב שבן שנים עשרה שנה היה שלמה במלכו, וישלח ביד נתן הנביא וגו' (שם יב כה) באותו הפרק, ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד וגו', ויהי לשנתים ימים וגו', ואבשלום ברח וגו' ויהי שם שלש שנים וגו' (שם יג), הרי חמש, וישב אבשלום בירושלם שנתים ימים ופני המלך לא ראה (שם יד כח), הרי שבע, ויהי רעב בימי דוד שלש שנים (שם כא א), הרי עשר, וישטו בכל הארץ ויבאו מקצה תשעה חדשים (שם כד ח), הרי י"א שנה, ובשנה האחרונה התקין דוד המלך משמרות כהונה ולויה, והסדיר את כל הבית, וכתיב בשנת הארבעים למלכות דויד נדרשו וגו' (דברי הימים א כו לא):